בתחילת הסבב השני עם איראן, הסיקור התקשורתי בישראל הדגיש כל הזמן את מספר הימים, "היום השלישי למלחמה, היום השמיני, היום העשרים…" אבל עכשיו, כאשר אנחנו תיכף חודש בתוך הסבב הזה, הפסיקו כבר לספור. אתמול, לעומת זאת, היה היום ה-900 לטבח השבעה באוקטובר, והמספר העגול, הסמלי הזה, דווקא כן עלה לכותרות, בזכות הפוסטים קורעי הלב של המשפחות השכולות של "מועצת אוקטובר". הפוסטים האלה הזכירו לנו משהו שהרבה אנשים מנסים להשכיח: איזה מחדל מזעזע ובלתי-נסלח התרחש פה רק לא מזמן, ואיזה מחיר נורא שילמנו ואנחנו עדיין משלמים בגללו, גם כעבור שנתיים וחצי. בעיניי, אחת השאלות שנהיה חייבים לחקור ולשאול את עצמנו "ביום שאחרי", כשתקום פה ועדת חקירה ממלכתית לחקר האסון הכבד, היא השאלה הבאה: עד כמה קשור המופע המרשים של חיל האויר בשמי איראן, לכישלון המחפיר של צה"ל בהגנה על יישובי הגבול ב-7/10? לדעתי, נגלה שבמידה רבה, אלה שני צדדים של אותו מטבע, תוצאת הקצה של אסטרטגיה ארוכת-שנים של התמקדות מוחלטת באיום אחד, שנתפס והוצג כאיום קיומי, לצד זלזול שחצני באיומים אחרים, קרובים יותר, שאותם הסבירו לנו שאפשר "לנהל", "להכיל", לדחות ולמרוח עם כסף קטארי ותעלולים אחרים. הגישה הזו הייתה בולטת במיוחד אצל נתניהו, שדיבר על איראן במשך שנים כאיום יחיד מסוגו, ובמקביל זילזל בנושא הפלסטיני והציג אותו כסוגיה משנית, לא חשובה ולא משפיעה. "מי בכלל מתעניין בפלסטינים האלה", אפשר לתמצת את זה ככה. היו לנתניהו שותפים רבים לגישה הזו בממשלות השונות שלו ובצמרת הצבא. כל המהלך האדיר שזכה לכינוי "צבא קטן וחכם", צבא של חיל אוויר, טכנולוגיה, סייבר ומודיעין, היה בעצם דרך אחרת להגיד – צבא שמתמקד במלחמה הרחוקה עם איראן, ויכול להגיע לאחרון מדעני הגרעין בסלון שלו בטהראן. רק מה, התברר שאין לצבא הזה מספיק חיילים להגן בו-זמנית על גבול עזה, גבול לבנון, ההתנחלויות בשטחים והגבולות הארוכים עם מצרים וירדן. לא היו לו ב-7/10, ואין לו גם היום. ביולי 2014 פורסמו ציטוטים מעניינים של ראש המוסד דאז, תמיר פרדו, שאמר באירוע סגור: האיום הביטחוני הגדול ביותר על ישראל הוא הסוגיה הפלסטינית, יותר מאיראן (פרסם בזמנו @BarakRavid). זה החזיק מעמד יום-יומיים בכותרות ונתקל בזעם מצד נתניהו, שכמובן הציג כל השנים גישה הפוכה לחלוטין – איראן האיום המרכזי והעיקרי, הפלסטינים הם סתם הסחת דעת. באופן אירוני, אחת הסיבות שהציטוט השנוי במחלוקת של פרדו נעלם מהכותרות, הייתה שיומייים אחרי הפרסום לגביו, התחיל מבצע "צוק איתן" בעזה… במבחן התוצאה, ישראל הצליחה להתמודד בצורה הרבה יותר טובה עם האיום האיראני, זה שהוצג כמפחיד והמסוכן מכולם, מאשר עם הנושא הפלסטיני. איראן שיגרה אלף טילים בליסטיים על ישראל במסגרת הסבבים של השנתיים האחרונות; אלה שהצליחו לחדור את ההגנה האווירית שלנו גרמו ל-60 הרוגים ונזק משמעותי. אי-אפשר לזלזל באיום כזה, ולכן גם הסבב הקודם נגד איראן וגם הסבב הנוכחי זוכים לתמיכה כמעט מוחלטת של האופוזיציה הציונית, "מקיר לקיר". אבל דווקא מול האיום שנתניהו, ורבים במערכת הביטחון יחד איתו, ביטלו והקטינו בזלזול ושחצנות – הסכסוך עם הפלסטינים – ישראל נכשלה בענק. כישלון שעלה לנו בחיים של 1,200 אזרחים וחיילים בטבח שביצע חמאס ב-7/10, ועוד מאות חיילים שנהרגו במלחמה הארוכה שפרצה בגלל אותו יום נורא, והסתיימה כאשר חמאס עדיין בשלטון בעזה וחיזבאללה עדיין מאיים על תושבי הצפון. אותה מלחמה, אגב, גרמה למדינת ישראל נזק בינלאומי ותדמיתי חסר-תקדים, כפי שמעידים מחקרים בכל העולם בשנה האחרונה על היחס הציבורי לישראל. אפילו בארה"ב, לראשונה אי-פעם, הסקרים מראים שיותר אמריקאים אוהדים את הפלסטינים מאשר אותנו, והמגמה נגד ישראל חזקה יותר ככל שקבוצת הגיל יורדת. בטווח הארוך, זה איום אסטרטגי-קיומי על ישראל הרבה יותר מהטילים שמערכות היירוט שלנו מפילות כל לילה בשמי גוש דן. וגם מול האיום הזה, הממשלה נכשלת באופן מוחלט, אם היא בכלל מנסה להתמודד. כל זה לא מבטל את הצורך בפעולה נגד האיום האיראני, אבל זו כן נקודה למחשבה – בין האיומים השונים, מה באמת היה ונשאר האיום *הקיומי*, ולמה ראש הממשלה, השרים הבכירים וראשי מערכת הביטחון זלזלו בו כל-כך ונכשלו להתמודד איתו. לסיום, חשוב לומר – זו לא רק שאלה של איפה טעינו בעבר. במציאות הנוכחית, כאשר חמאס מבסס מחדש אחיזה בעזה, הרשות הפלסטינית על עשרות-אלפי החמושים שלה קרובה לקריסה כלכלית, וצה"ל נכשל בטיפול בכנופיות אלימות של יהודים קיצוניים שמנסים להצית עוד אינתיפאדה – זו שאלה דחופה גם במבט לעתיד.

→ View original post on X — @anshelpfeffer, 2026-03-25 04:52 UTC